Home ערעור מעצר עבֵרות של התעללות בנסיבות מחמירות

כתבות תוכן

עורך דין צבאי
עבֵרות של התעללות בנסיבות מחמירות PDF הדפסה דוא
נכתב ע"י ערעור (מעצרים) 83/09   
ראשון, 13 פברואק 2011 10:41
     
בבית הדין הצבאי לערעורים
בפני:
אל"ם אבי לוי - שופט
בעניין:
סג"ם ח.פ.מ. - המערער (ע"י ב"כ, עו"ד עדי קידר קל)
נ ג ד
התובע הצבאי הראשי - המשיב (ע"י ב"כ, סרן משה אייל)
ערעור על החלטה של בית הדין הצבאי המחוזי במחוז שיפוטי הצפון שניתנה בתיק צפ/697/09 (אל"ם ארז פורת – הנשיא) בתאריך 8/11/2009. הערעור נדחה.
ה ח ל ט ה
ביום 8/11/2009 הורה נשיאו הנכבד של בית-הדין הצבאי במחוז שיפוטי הצפון על מעצרו הסגור של המערער, סג"ם ח.מ. עד יום 8/1/2010 בגין כתב אישום, אשר הוגש נגדו ואשר ייחס לו עבֵרות של התעללות בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 65(א) ו-(ג) לחוק השיפוט הצבאי, התשט"ו-1955, התעללות, לפי סעיף 65(א) לחש"ץ והתנהגות שאינה הולמת, לפי סעיף 130 לחש"ץ.
בכך, נעתר חלקית הנשיא הנכבד לבקשת התביעה שיורה על מעצרו של המערער עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.
עם החלטה זו לא השלים המערער, ובא כוחו המלומד, עו"ד עדי קידר, עתר לשחרורו כליל ולחילופין, ביקש, כי אורה על החזקתו במעצר פתוח ביחידתו.

עובדות כתב האישום
פרט האישום הראשון בעניינו של המערער מגולל מסכת מזעזעת של התעללות אשר בוצעה על ידי מפקד מחלקה בבסיס האימונים של חטיבת גולני בטירון מפקודיו, טור' ר.ע. (להלן – המתלונן).
נטען בו, כי לאחר שהמתלונן פגע בשוגג במהלך אימון קרב מגע באמצעות ידו בפניו של המערער, ובתגובה לכך, הודיע המערער למתלונן בסיום האימון כי "ישבור" אותו.
על חששו מפני הצפוי לו סיפר המתלונן לחברו לשירות בהמשך אותו יום; המערער, אשר ראה את המתלונן מסתודד עם חברו, ניגש אליו מאחור, אחז בו, היכה בבטנו באמצעות ברכו והנחה אותו לעלות עימו לחדרו.
עוד נטען, כי כשהשניים הגיעו לחדר, הורה המערער לטירונים שהיו בו לעזוב את המקום וסגר את הדלתות והחלונות. הוא בעט בחזהו של המתלונן. מכשירו הסלולרי של המערער צלצל; או-אז עזב את המקום באומרו "ניצלת הפעם, אבל זה לא נגמר".
בהמשך אותו יום, באחת מההפסקות בפעילות המחלקה, שב המערער לחדרו של המתלונן, הורה לנוכחים בחדר לצאת, סגר שוב את הדלתות והחלונות ואמר למתלונן כי הוא ממליץ שירוקן את תכולת כיסיו.
הוא הודיע למתלונן – "שני דברים הולכים להירשם בספר המחזור שלכם. אחד זה שהצלחת לתת מכה למ"מ שלך והשני זה הצרחות שאתה הולך לצרוח מהמכות שהמ"מ שלך הולך לתת לך". בהמשך לכך, כך נטען, היכה המערער את המתלונן בבעיטות ובאגרופים לאזור צלעותיו, בטנו, גבו והירכיים. הוא אף חבט באמצעות ברכו באזור צלעותיו של המערער וחבט את ראשו בארונית מתכת המוצבת בחדר. מעוצמת החבטה התעקמה דלת הארונית. המערער דחף את המתלונן, אשר נחבט מארונות וממיטות בחדר, וקפץ לעברו לאחר שטיפס על המיטות שבחדר, באופן שפגע בו עם שתי רגליו. גם לאחר שהמתלונן קיפל את גופו מעוצמת המכות, הוסיף המערער לבעוט בו ופגע בידיו. כשנשכב המתלונן על רצפת החדר, בעט בו המערער והכה בגבו באמצעות אגרופיו.
המערער הורה למתלונן לבצע שכיבות סמיכה, בעט בו וישב על גבו שעה שביצע את הוראתו.
בתום אירועים אלו, ובמהלכם, הנחה המערער את המתלונן, במספר הזדמנויות שלא יספר לאיש אודות מעשיו תוך שהוא מפרט באוזניו את הגורמים, אשר להם אסור לו לספר את שהתרחש.
מספר דקות לאחר שהסתיים אירוע זה, שב והנחה המערער את המתלונן לחזור אל חדרו. המתלונן תהה מדוע נדרש לעשות כן והמערער השיב – "מה נראה לך שזה נסגר בפעם אחת? אני הולך לעשות דו"חות מעקב על זה". המערער היכה במתלונן באגרופים וב"ברכיות"; המתלונן כרע וקיפל את גופו ואף ניסה לבלום את החבטות באמצעות ידיו.
למחרת, ה-23/10/2009, בשעה 6:00, במהלך תדריך יציאה שנערך למחלקה, הנחה המערער את המתלונן להרים ידיו. המתלונן ביצע זאת; או אז הורה המערער לטירון אחר, טור' דביר עמר להכות בצלעותיו של המתלונן. טור' עמר סירב לכך וציין כי התרשם שהמתלונן פגוע וסובל מכאבים.
במהלך התדריך היכה המערער עצמו באמצעות אגרופו בצלעותיו של המתלונן. בסיום התדריך קרא המערער לעבר המתלונן: "אם ביום ראשון אתה לא בא עם תיק שפצורים, אני מזיין אותך".
בעקבות פגיעותיו מידי המערער אושפז המתלונן למשך 3 ימים לבדיקות רפואיות ולהשגחה, שהה ב-7 ימי מנוחה בביתו ונזקק לתרופות לשיכוך כאבים.
פרט האישום השני עוסק במעשי התעללות נטענים שאותם ביצע המערער בטירונים אחרים.
נטען בו, כי לאחר ה-27/7/2009, הוא הכה באמצעות מוט עץ ברגלו של טור' נעמן אור, טירון, שכן התייצב במצב ירי לא תקין. מוט העץ נשבר מעוצמת המהלומה.
עוד נטען, כי ביום 18/10/2009 משכעס על טור' אריאל לוריה, טירון במחלקה, שלחו אל נקודה מוסתרת, ושם בנוכחות סמל המחלקה הורה לו להרים ידו, תוך שהוא מגביה את ידו האוחזת במוט אל גובה מותנו. לוריה סירב; המערער שאל אם הוא פוחד; לוריה השיב בשלילה והודיע כי איננו מעוניין להיות מוכה. בתגובה לכך, הורה לו המערער בזלזול לשוב אל חבריו למחלקה.
במהלך חודש אוקטובר 2009, הגיע המערער אל מאחורי טור' מלאכי נדב, טירון במחלקה, אשר עסק בבניית מטווח והיכה באמצעות מוט עץ בצלעותיו.

החלטת נשיא בית-הדין קמא
נשיא בית-הדין קמא קבע בהחלטתו, כי "פרט האישום הראשון נתמך בראיות המעבירות אותו אל מעבר למשוכת ה'ראיות לכאורה'". הוא ציין, כי גרסת המתלונן נתמכת בגרסאות עדים, אשר נכחו מחוץ לחדר בו אירעה האלימות ושמעו היטב את הדברים, לרבות קולות של חבטה. הנשיא המלומד ציין, כי הרחקת האחרים מן המקום כשלעצמה מחשידה וכי "למקרא העדויות מתקבל הרושם הבלתי נמנע לפיו הנאשם ביקש בנחת זרועו 'לכפר' על כבודו שנפגע עת ספג מכת אגרוף קודם לכן". הנשיא הנכבד ציין כי "הסברו של הנאשם למעשה נראה תירוץ דחוק לתקיפה חסרת רסן, שכל כולה חורגת ממתחם המותר ביחסים בין מפקד לפקודו".
במישור עילת המעצר, דומה שהנשיא קמא בא לדעה, כי מהמערער נשקפת מסוכנות וכן כי מתקיימת לגביו העילה הצבאית הייחודית. זאת למד אני מדבריו, שלפיהם עניין לנו ב"השתלחות יצרים שאין ולא ניתן ליתן לה הסבר תמים", כי אנו עוסקים כאן באירוע "שחצה כל 'קו אדום' בנורמות ההתנהגות המצופות מנושא דרגה פיקודית" ובפרט על רקע דבריו של המערער כי "לא 'יסתפק' באירוע אחד וכי העניין עוד עתיד להתמשך באפיזודות נוספות, הצפויות לו מהנאשם".
הנשיא קמא הנכבד הדגיש את העובדה שלא היה זה "כישלון חד פעמי" שכן התגובה האלימה ראשיתה בשיעור קרב המגע גופו, במהלכו היכה את המתלונן "בחוזקה ובשונה משאר החיילים באמתלה ובמסווה של אימון לגיטימי, אחר כך הכאה עם הברך ואחר כך האירוע בחדר המגורים".
נשיא בית-הדין ציין כי "היה זה רצף של התלהמות והשתלחות במתלונן שכל חטאו היה כי בטעות היכה ופגע בנאשם אגב אימון ענייני ביניהם".
נשיא בית-הדין קמא ציין שעניין לנו כאן ב"תרבות פיקודית שאין להסכין עימה ויש לעוקרה מן השורש, אותה ואת הנוקטים בה". הוא הדגיש כי על רקע פרשיות התעללות קודמות, אשר עלו לדיון ציבורי, מעשי המערער חמורים שבעתיים. הנשיא הוסיף כי מעשים שכאלה פוגעים בתדמית הצבא ומפקדיו ומשווים להם אופי אלים, כוחני, חסר גבולות, ככאלה שלוקים בבריונות, שאינם ראויים לפקד על חיילים ולהנחות להם את 'דרך הישר' בשירות הצבאי. צוין, כי עניין לנו כאן ברמיסת ערכי המשמעת, ניצול כוח השררה והדרגה באופן החורג קיצונית מסמכותו של מפקד. מסכם הנשיא קמא –
"זהו מקרה בולט, בו רמיסת המשמעת היא כה חמורה וכה עמוקה עד שאין אלא להגיב עליה באמצעי אכיפה מיידי, בדמות מעצר סגור".

הנשיא ציין גם, כי לחובת המערער הרשעה בדין משמעתי אשר נעשתה ימים ספורים לפני האירוע, הרשעה שעניינה הענשת חיילים שלא על פי הפקודות. הנשיא הדגיש –
"הלקח, כפי הנראה, לא רק שלא הופנם, אלא הנאשם הקצין את מעשיו ואת דרכיו האלימות. זהו כישלון מתמשך, עמוק, שיש עימו רמיסת המשמעת עד היסוד, ודאי שעה שעניין לנו במפקד בכיר, כלפי פקודיו".

הנשיא דחה את טענת ההגנה, שלפיה התביעה נקטה מדיניות מפלה עת נמנעה מלבקש מעצרם של מפקדים אחרים, אשר עולה כי הפעילו אלימות כלפי פקודיהם. לפי קביעתו, עניינם של המפקדים האחרים קל מעניינו של המערער. להם מיוחסות "חריגות מסוימות מן הפקודות אך לא באופן כה קיצוני כפי שמתחוור מהאירוע נשוא הפרט הראשון".
בשולי החלטתו הורה הנשיא קמא על קביעת התיק לישיבת הקראה והוכחות במועד קרוב.

עיקרי ערעור ההגנה
הסנגור המלומד טען, כי שגה הנשיא קמא עת קבע שקיימת תשתית ראייתית לכאורית להוכחת כתב האישום, אשר הוגש נגד המערער. עוד טען, כי אין בנמצא עילה המצדיקה את הימצאות מרשו במעצר, וכי על כל פנים, מרשו הופלה לרעה לעומת מפקדים אחרים, וכי לפיכך, ראוי להימנע מלהחזיקו במעצר סגור.
טענותיו של הסנגור ביחס לתשתית הראייתית הלכאורית הן אלו –
א. עדות המתלונן מוגזמת ומופרכת ואף נסתרת בעדויות אחרים -
1. לא בוצע שחזור המעשים על ידי המתלונן, ולא בכדי.
2. הטענה כי הוא הוכה במשך 25 דקות הינה על פניה מוגזמת ובלתי סבירה, בפרט על רקע הימנעותו מלהגיב.
3. טענתו של המתלונן כי סמלי המחלקה נוהגים להכות ולחבול בחיילים נראית בלתי אמינה; מאידך גיסא,  אם אמינה היא – מדוע עומד המערער לדין לבדו?
4. הטענה כי אימון קרב המגע, אשר בעקבותיו אירעו האירועים נשוא כתב האישום הפך לאלים נסתרה בעדויות חיילי המחלקה האחרים.
 5. הדו"ח הרפואי בעניינו של המתלונן איננו מאשש טענותיו שספג שטפי דם.
6. טענתו כי היו שלושה אירועים אלימים (ולא אחד – כפי שמודה המערער) איננה מחוזקת בחומר הראיות. הדבר תמוה על רקע שעת ההתרחשות – שעת צהריים, שבה הטירונים מצויים בזמן חופשי.
7. טענתו של המתלונן כי כבר במהלך האימון צעק לו מפקדו, המערער כי "ישבור אותו" איננה מאושרת בשום ראיה. גם הטענה כי המתלונן נדרש ע"י המערער להילוות אליו לפני שיחת המחלקה איננה מתאשרת חרף נוכחותם של רבים במקום.
8. עדותו של עומרי ארזואן איננה ראויה לאמון בהתחשב בהיותו נפקד.
9. טענתו של המתלונן כי התקשה לבצע בוחן כושר (בר-אור) נסתרה בראיות חיצוניות.
10. אין היגיון בהפעלת אלימות כאשר הכול ראו את השניים נכנסים לחדר ויוצאים ממנו.
11. אופיו של המתלונן הוא כזה, המחייב העדר אמון: הוא טען כי אירועי הכאתו על ידי המערער לא היו יוצאי דופן; הוא כלל לא רצה להתלונן אלא שהוריו הכריחוהו לעשות כן; הוא היה בלחץ כתוצאה מהעובדה שהיכה את מפקדו בשוגג; הוא איננו שייך אורגנית לחטיבה אלא ליחידה אחרת – דבר שלפי הנטען השפיע עליו וגרם לו להעליל עלילה נגד המערער.
ב. הסנגור הוסיף וטען, כי פציעתו של המתלונן אירעה לפני אירוע האלימות המתואר בכתב האישום.
ג. הסנגור ציין, כי תמיר חיון, אשר התיימר לחזק את טענתו של המתלונן כי הוכה ב"ברכיה" על ידי המערער, מסר בעדותו כי היה עד לאירוע (למרות שהינו חייל במחלקה אחרת), וכי בפועל היכה המערער את המתלונן מספר פעמים בברכו ולא פעם אחת, כפי שטען המתלונן. גם מכאן, למד הסנגור, כי התשתית הראייתית רעועה.
ד. המתלונן עצמו גרס, כי מופנית אלימות רבה מצידם של סמלי המחלקות כלפי הטירונים בפלוגה. אם כך, הכיצד לא הוגשו נגדם כתבי אישום ומעצרם לא נתבקש? אין זאת אלא, כי המערער הופלה לרעה ולפיכך, ראוי לשחררו מהמעצר.

בכל הנוגע לעילות המעצר, טען הסנגור, כי קבלת גרסתו של המערער, שלפיה עשה את שעשה, (הפיל את המתלונן ארצה בחדר) כדי להבהיר לו שאל לו לחשוש מכך שפגע בו בשוגג, מלמדת בבירור כי אין מתקיימת עילת מעצר בעניינו של המערער.
"עילת ההרתעה" ודאי שאיננה מצדיקה, לפי טענת הסנגור, החזקת המערער במעצר. הדחתו מתפקיד מונעת ממנו כל מסוכנות. היותו קצין טוב, מוערך ומוסרי, כעולה מעדויות חייליו, אף מחזקת עמדה זו.

הכרעה בערעור

ראיות לכאורה
כללי
מקובלת עליי עמדתו של נשיא בית-הדין קמא הנכבד, שלפיה קיימות ראיות לכאורה להוכחת האישומים, אשר הוגשו נגד המערער.
באשר לראיות לכאורה הרי שהבחינה היא האם ישנה בידי התביעה תשתית ראייתית בעלת פוטנציאל להוכיח את אשמת הנאשם, בסיום משפטו. כידוע –
"דין הוא כי בשלב המעצר עד תום ההליכים יש לבחון 'אם בחומר החקירה שבידי התביעה מצוי פוטנציאל ראייתי אשר בסיום המשפט יהא בכוחו להוכיח את אשמת הנאשם כנדרש במשפט פלילי' (בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 133, 151 (1996)). אם עיון בחומר הראיות כולו מגלה 'כירסום של ממש בגירסת התביעה, באופן שאין סיכוי סביר להרשעת הנאשם בסוף המשפט', מתבטלת הקביעה בדבר קיומן של ראיות לכאורה (שם, בעמ' 148). אולם בשלב זה אין להכריע 'במהימנותם של עדים', אלא לבחון את 'חומר החקירה 'על פניו'' (שם). 'סתירות ושאלות' בחומר החקירה אינן שוללות את כוחו מעצמן (שם, בעמ' 151), אלא יש לבחון את מהותן ואת עוצמתן" (ע"מ/77/08 סמל בן לולו נ' התובע הצבאי הראשי, פס' 8 (2008); כן ראו: ע"מ/20/09 התובע הצבאי הראשי נ' רס"ל סואעד, פס' 8 (2009)).

עוד נקבע בהקשר זה -
"כידוע, אכן, לעתים קרובות חומר החקירה הקיים אינו כליל השלמות. גרסאות העדים, שעליהן סומך האישום, לעתים קרובות אינן תואמות זו לזו. אפשר אף שיש בו עדויות סותרות ... לא פעם תתעוררנה שאלות... אין בכל אלה בלבד כדי לשלול את ערכן כ'ראיות לכאורה להוכחת האשמה'" (בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ג נ(2) 133, 151 (1996); ע"מ/2/02 טור' אזולאי נ' התובע הצבאי הראשי (2002); ע"מ/4/04 התובע הצבאי הראשי נ' רב"ט סויסה (2004)).
אמנם, מקום בו קיים כרסום ממשי של הראיות לכאורה, או מקום בו קיימות חולשות ממשיות או בעייתיות של ממש בחומר הראיות הלכאורי – יש לשקול ביתר שאת להסתפק בחלופת מעצר (ע"מ/11/02 התובע הצבאי הראשי נ' טור' בנישו (2002); ע"מ/28/02 טור' טימופייב נ' התובע הצבאי הראשי (2002); ע"מ/35/03 רב"ט סלובזסקי נ' התובע הצבאי הראשי (2003))".

המתלונן במקרה שלפנינו מסר לפני חוקרי מצ"ח עדויות מפורטות ברורות ועקביות; הוא חזר על גרסתו גם במסגרת עימות שנערך לו מול המערער. גם שם נאמרו הדברים בצורה שוטפת, קוהרנטית, הגיונית וסדורה.

חיזוקים חיצוניים
התובע הצבאי המלומד הפנה אל שורה של ראיות, התומכות, מחזקות ומאששות את גרסתו של המתלונן.
כך, הצביע על עדותו של טור' טל דה ולנסה, מיום 26.10.2009, אשר במסגרתה ציין, שהמתלונן סיפר לו ביום האירוע שרגלו כואבת; לשאלתו, הבהיר, שהכאב נובע מכך- 

"שהמ"מ הרביץ לו בגלל שעומרי הביא לו בטעות מרפק בקרב מגע והוא סיפר לי שהמ"מ ח.פ.מ. קפץ על שתי מיטות בעזרת ידיו ואז נתן לו בעיטה ברגל, נראה לי זאת רגל ימין".

עוד הפנה התובע אל עדותו של טור' תמיר חיון מיום 26.10.2009, שבמסגרתה סיפר, בתגובה לשאלה אם המערער נהג באלימות כלפי המתלונן דברים כדלקמן –
"...ביום חמישי, לאחר שיעור הקרב מגע שהיה למחלקה של עומרי אני ועומרי היינו מאחורי הפלוגה... והוא בא לספר לי מה היה בשיעור כי אנחנו חברים מאוד טובים, הכרנו בטירונות, התחברנו מאוד כי אנחנו מאותה יחידה. ראיתי את המ"מ הזה מגיע בעצבנות, בהליכה מהירה לכיוון שלנו, הוא רק תפס את עומרי. עומרי עמד, תפס אותו בכתפיים, והביא לו ברכייה לצלעות, אמר לו משהו, לא שמעתי מה והמשיך ללכת וחזר לכיוון ממנו בא"  (ההדגשה איננה במקור).

לשאלה אם המערער הגיע למקום רק כדי להכות את המתלונן השיב העד –
"כן, ולהגיד לו משהו אבל לא שמעתי מה".

עוד הופניתי אל עדותו של טור' עומרי ארזואן מיום 27/10/2009 בו התייחס לדברים ששמע עת שהו המערער והמתלונן לבדם בחדר –
"... שהמ"מ ח. העיר אותי כשלידו עומד ע. ר. ואמר לי לצאת החוצה.. בסוף קמתי ויצאתי מחוץ לחדר. המ"מ סגר אחרי את הדלתות של החדר וכשעמדתי בחוץ ליד הדלתות, שמעתי קולות חבטה, לאחר כמה דקות הם יצאו מהחדר.
שמעתי קולות של מכות כלומר רעשים של פגיעה בגוף עם גוף. הבנתי מיד שהולך מכות בפנים. בשלב מסוים שמעתי חבטה, רעש חזק של ארון מתכת ואחרי זה זזתי מהדלת. כשחזרתי אחרי כמה דקות כבר לא היה אף אחד בחדר" (ההדגשה איננה במקור).

הוסיף העד (אני מניח שהוא נשאל ע"י החוקר מדוע לא עשה דבר) –
"לא יודע, כי מכות זה משהו שקורה הרבה במחלקה ואין לי מה לעשות כנגד זה. גם בהתחלה חשבתי שזה אולי בצחוק.
בערב שאלתי את רבנה מה היה בחדר והוא אמר "פיצץ אותי מכות". היינו בחדר אני ולוריא וביקשנו שיראה אם יש לו חבלות וכשהוא הרים חולצה, ראינו חבלות באזור הגב, הצלעות והבטן. אני אמרתי לו שבמקומו אני הייתי מגיב וגם צחקנו על זה והוא אמר שהוא לא הגיב למ"מ" (ההדגשה איננה במקור).

התובע הפנה אל צילום ארון המתכת, אשר לפי טענת המתלונן, נתעקם במהלך האירוע.
בנוסף לכל אלו, ביקש התובע להפנות אל אמרותיו של המערער, אשר מחזקות, לטענתו, את גרסתו של המתלונן דווקא –
כך, אישר המערער (בע' 7 באמרתו מיום 26.10.09) כי התייחס במהלך האירוע ל"ספר המחזור" –
"אמרתי לו שקרו היום 2 דברים שייכנסו לספר מחזור. אחד זה המכה שהבאת לי והשני זה מה שיהיה פה בחדר, אבל אני לא זוכר בדיוק מילים" (ההדגשה איננה במקור).

לשאלה למה התכוון שיהיה בחדר ענה -
"שהוא הלך הפלות עם המ"מ שלו. אני חשבתי שגם הוא ינסה להפיל אותי".

יצוין, שהמערער הכחיש טענת המתלונן שאמר לו באותו אירוע שיזכרו את הצרחות שיצרח כתוצאה מהכאתו.
כמו כן, אישר המערער באמרתו הנ"ל (בע"מ 7) כי הוא נוהג להשתמש במילים "אערוך אחריך דו"ח מעקב", מילים זהות לאלו אשר בהן השתמש באוזני המתלונן  לאחר שהכהו לראשונה. יצוין, כי המערער ציין שאיננו זוכר שאמר זאת באירוע המדובר.
עוד אישר המערער, כי לאחר האירוע הראשון הורה למתלונן לבל יספר את שארע ל"חברה מהיחידה".
הוא אף אישר, כי במסדר היציאה בבוקר יום ו' הוא הורה את דביר עמר להכות את המתלונן (מכת-"חיזוקית"), וכי הלה סירב.

כרסום בראיות?
כזכור, העלה הסנגור המלומד שורה של טענות, אשר יש בהן, לדעתו, כדי לכרסם בראיות התביעה באורח הפוגע ביכולתן להוות תשתית ראייתית נאותה למעצר.
כך, טען הסנגור שעדותו של המתלונן מוגזמת ומופרכת ואף מנה שורה של טעמים, התומכים בטענה זו.
לטעמי, אין בטענותיו אלו של הסנגור המלומד ממש, לפחות בכל הנוגע לשלב הראייתי בו אנו מצויים.
אי ביצוע שחזור של אירועי האלימות ע"י המתלונן איננו מעלה ואיננו מוריד. המתלונן לא היה זה אשר הפעיל אלימות. לכל אורך האירועים הוא עמד דומם, ציית להוראות מפקדו, ניסה להתגונן אך לא נקט כל יוזמה התקפית. בנסיבות שכאלו, "שחזור" המעשים לא היה אלא ניסיון מצידו של המתלונן לשחזר את מעשיו של המערער. בכך, ודאי אין ערך ראייתי.

גם בטענה, כי פרק הזמן (25 דקות), שבו נקב המתלונן ביחס להכאה היה מוגזם  אין כדי להעלות או להוריד.
בראש ובראשונה, יש לזכור שהאירועים הראשון והשני בוצעו במרחק זמן מה זה מזה (שכן המערער נאלץ להפסיק זמן קצר לאחר תחילת ההכאה משמכשיר הטלפון שברשותו צלצל).
שנית, אך מובן הוא, כי עת אדם שרוי במצוקה הטמונה בהכאה כה קשה והוא מנוע מלהגיב או לעזוב את המקום, תחושת-הזמן אובדת וכל דקה נדמית לנצח.

טען הסנגור, כי העובדה שהמתלונן סיפר שסמלי המחלקה הכו אף הם את חבריו אך כי הם לא הועמדו לדין, מלמדת כי אין ליתן אמון בגרסתו. בכל הכבוד, אין בידיי לקבל טענה זו. שמעתי מפי התובע, כי קיימים חשדות כבדים נגד סמלי המחלקות כי פעלו באורח אלים כלפי פקודיהם; חלקם נעצרו במעצר פתוח ואחר כך שוחררו; החקירה מצויה עדיין בעיצומה. לפיכך, אין למצוא פגם בגרסת המתלונן אף בהיבט זה.

הוסיף הסנגור וטען, כי דבריו של המתלונן, שלפיהם אימון קרב המגע הפך אלים יותר בשלביו המאוחרים נסתרה. גם טענה זו אין בידיי לקבל. הובהר במסגרת תיק החקירה, כי מפקדיהם של הטירונים נהגו לאמנם בצורה אגרסיבית ופיזית יותר מאשר מדריכי קרב המגע. הובהר עוד, כי מדריך קרב המגע עזב את אולם האימונים בשלב כלשהו, ואז נכנסו המפקדים לתמונת האימון. לפיכך, אין לתמוה על כך, שבשלב זה הפך האימון לאגרסיבי או אלים יותר. על כל פנים, המתלונן העיד בעיקר לגבי חלקו שלו באימון, אשר הפך לפי הנטען אלים יותר; על כך אין לתמוה בהתחשב בכך שהמערער היה זה שאימנו, והחל מגיב, לפי הטענה, באלימות לכך שהמתלונן עצמו פגע בו קודם לכן.

טוען הסנגור, כי הדו"ח הרפואי איננו מאשש את טענותיו של המערער כי ספג שטפי דם. אכן, סימני הפגיעות אשר אותן ספג המתלונן נראים היטב בתצלומים של גופו, המצויים בתיק החקירה. הדו"ח הרפואי כולל אבחנות רפואיות כאלו ואחרות; ודאי שאין בו כדי לסתור טענותיו של המתלונן אלא אך ורק לחזקן.

הסנגור טען בתוקף, כי דבריו של המתלונן, לפיהם הוכה בשלושה אירועי אלימות נפרדים מופרכים בראיות, ולפיכך, יש לדחות גרסתו. סבורני, שבעניין זה לא דק הסנגור פורתא. המערער עצמו, במסגרת אמרתו (מיום 26.10.2009 בע"מ 5)  משיב לשאלת החוקר ביחס לשתי ההכאות הראשונות דברים כדלקמן –

"כן, אני מתייחס לזה כפעם אחת... אני נכנסתי איתו לחדר נתתי לו 2 מכות לצדדים. היה לי טלפון. אני יצאתי מהחדר דיברתי בטלפון... ואז רציתי לחזור לרבנה. אני לא זוכר איך ידעתי שהוא בחדר אבל כשחזרתי לחדר הוא היה שם".

ואילו ביחס לאירוע השלישי ציין המערער, כי איננו שולל האפשרות ששוחח עם המתלונן ביחידות שוב לאחר מכן. ואלו דבריו (ע"מ 8 ש' 13):
"יותר מאוחר באותו יום הייתה לנו שיחת מחלקה. המ"כים שלחו את החיילים למועדון ואני העברתי את השיחת מחלקה.
ש: אתה זוכר ששוחחת עם רבנה בשלב זה?
ת: לא זוכר אבל אני לא שולל"
הוצגה לו עדותו של המתלונן בעניין זה ותשובתו –
"יכול להיות שדיברתי איתו אבל לא הרבצתי לו. אני לא זוכר את הסיטואציה הזאת".

יוצא, אפוא, שגם המערער עצמו אינו מכחיש בתוקף את טענתו של המתלונן שהיו שלוש סיטואציות שונות, שבהן שהה ביחידות עם המתלונן ביום המדובר.
בנסיבות אלו, העובדה שאחרים מן המחלקה לא שמעו את הוראתו של המערער אשר הופנתה למתלונן לגשת אליו לאחר המסדר איננה בעלת משמעות ובוודאי שאין בה כדי לקעקע את עדותו. הלכה פסוקה היא כי העובדה כי מי משאר הנוכחים לא אישר פרטים שמסר מתלונן בעדותו במצ"ח אינה מורידה ממהימנות גרסתו ויפה לה הכלל –
"לא ראינו אינה ראיה" (ראו למשל: ע/3/08 סרן וקנין נ' התובע הצבאי הראשי (2009) והאסמכתאות שם).

באורח דומה, לא מצאתי כי העובדה שאיש מחבריו של המתלונן למחלקה לא שמע את צעקתו של המערער לעבר המתלונן כי "ישבור אותו", צעקה שהושמעה בתוך אולם האימונים, במהלך אימון קרב מגע קולני, איננה מעוררת תהיה או מכרסמת בראיות התביעה.

בטענת בא כוח המערער, שלפיה עדותו של עומרי ארזואן איננה ראויה לאמון בהתחשב בכך שהיה נעדר מן השירות, אין ממש, בכל הכבוד.
עדות צריך שתיבחן לגופה, בהתאם לשורה של תבחינים ומבחנים אשר נקבעו לכך בפסיקה.
ההלכה הפסוקה וודאי שאיננה קובעת, כי יש לחשוש, מראש, כי עדותו של חייל נפקד איננה ראויה לאמון.

גם בטענה, שלפיה דבריו של המתלונן, כי התקשה לבצע בוחן כושר (בר-אור) לאחר שהוכה, אינם אמת, שכן הם נסתרים בראיות חיצוניות, אין ממש, לטעמי. המתלונן הבהיר במסגרת אמרתו בעימות כי סבל מכאבים עזים במהלך ביצוע הבוחן, אך, כי נאלץ לבצעו חרף זאת, שכן רצה להצליח בטירונות. הדברים אף זכו לאישוש בדבריו של חברו, העד דביר עידן.
ביחס לטענת הסנגור, שלפיה אין כל היגיון בפעולתו של המערער להפעיל אלימות מקום בו הכול רואים את השניים נכנסים לחדר ויוצאים ממנו, אין לי אלא להשיב בכך: הלכה פסוקה היא, שהעדר היגיון בדרך ביצוע עבירה איננו מהווה סייג או הגנה מפני הרשעה...

לא מצאתי ממש גם בטענה שלפיה אופיו של המתלונן מחייב אי מתן אמון בגרסתו. אמת נכון, המתלונן ככל הנראה כלל לא התכוון להתלונן נגד מפקדו, ונדחק לעשות כן על ידי הוריו; הוא אכן היה בלחץ כתוצאה מכך שהוא היכה בשוגג את מפקדו; הוא טען, כי קיימת שגרה של הכאה בפלוגתו. אף אחד מהטעמים הללו איננו מצדיק, לטעמי, הימנעות מראש ממתן אמון בדבריו. גם העובדה שהוא משתייך ארגונית ליחידה אחרת, ואיננו צפוי להמשיך במסלול במסגרת החטיבה איננה לטעמי, מעלה או מורידה.

המסקנה הינה, אפוא, כי התשתית הראייתית אשר הונחה על ידי התביעה הינה איתנה; היא נסמכת על אמרותיו של המתלונן. גרסה זו, על פניה, עשויה לזכות באמונה של הערכאה הדיונית ולהוות בסיס להרשעה תוך דחיית אמרות המערער. אמרות המתלונן מתחזקות בשורה של ראיות תומכות ואף באישורן חלקית על ידי המערער, באמרתו. אין מקום לקבוע, אפוא, כי התשתית הראייתית כורסמה או כי הינה בעייתית בדרך כלשהי.
נפנה כעת לעיין בעילת המעצר.
 
עילות המעצר
יש לקבוע, לטעמי, כי בעניינו של המערער מתקיימת הן עילה של מסוכנות כללית, הן עילת מסוכנות צבאית והן עילה צבאית ייחודית.
סעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996, קובע חזקת מסוכנות לגבי עבֵרות שנעשו באלימות חמורה או באכזריות. המערער, בשמשו כמפקד מחלקת טירונים הואשם בכך, שהפעיל אלימות קשה וחמורה כלפי פקודו, זאת בתגובה או כנקמה לכך שאותו חייל היכהו בשוגג.
מהתשתית הראייתית אשר הונחה לפניי עולה, כי אלימות זו לא הייתה חד פעמית באופייה כלל ועיקר; היא החלה בגופו של אימון קרב המגע; היא נמשכה בהשמעת איום ובתקיפתו של המתלונן עובר להבאתו לחדר; היא כללה אלימות קשה בשלושה אירועים שונים לאחר מכן; היא נסתיימה רק למחרת, כאשר המערער הנחה חייל אחר להכות את המתלונן וזה סירב לכך. לכאורה, גרמה אותה אלימות לפציעתו של המתלונן.
מיוחסים למערער מעשי אלימות נוספים כלפי חיילים אחרים: טור' נעמן אור טור' אריאל לוריה וטור' מלאכי נדב, כולם טירונים המשרתים תחת פיקודו.
בעברו הרשעה בדין משמעתי בגין חריגה מההוראות, הנוגעת להענשת חיילים.
אין זאת אלא, כי מהמערער נשקפת מסוכנות אישית, שישוב וישתמש באלימות כלפי אחרים, בין אם ימלא תפקיד פיקודי בין אם לאו (לקיומה של חזקת מסוכנות סטטוטורית, כאמור, במקרי אלימות חמורה כזה דנן ראו: ע"מ/57/99 התובע הצבאי הראשי נ' סמל קרפול (1999); בש"פ 9056/04 פלוני נ' מדינת ישראל (2004)). חזקה זו לא נסתרה בראיות שלפניי, ולפיכך, מוצדקת החזקתו במעצר בגינה.
כבר נקבע בפסיקת בית דין זה הן באשר לעילת המסוכנות בהיבטה הכללי, הן באשר לעילת המסוכנות הצבאית בעבֵרות אלימות כי –
"חיילים, אשר נוהגים באלימות לא מוצדקת, בשררה ובאכזריות כלפי מי שנתון למרותם באותה השעה, ונותנים פורקן ליצריהם, בניגוד גמור לערכי המדינה והצבא, מחלישים את הצבא כלפי פנים- הם מפרים ברגל גסה את הצו שלא לנהוג באלימות ופוגעים במרקם של המשמעת הצבאית... הם מחלישים את הצבא ואת המדינה כלפי חוץ- בפוגעם פגיעה קשה בתדמיתה של המדינה ובאופן שבו נתפסות פעולות הצבא על ידי המתבונן מן החוץ. אלימות עלולה להיות נגע מדבק... בהעדר רסנים ברורים עלולה התופעה להתפשט ולכרסם עוד במשמעת הצבא... היא עלולה להפוך טבע שני לחיילים גם מחוץ למסגרת הצבאית.... כדי למנוע מכדור השלג להמשיך ולהתגלגל, יש לענות עליה במעצר" (ע"מ/35/09 סגן א' מ' נ' התובע הצבאי הראשי, פס' 12  (2009)).

סבורני גם, שבמקרה זה מתקיימת במלוא עוזה העילה הצבאית הייחודית. "עילה זו מוחלת, כידוע, במשורה, כשישנם שיקולים בולטים, ערכיים, של שמירת המשמעת בצבא והקפדה על ערכי יסוד נוספים שיש להקפיד על שמירתם, בין שורות הצבא" (ע"מ/98/08 סמ"ר כץ נ' התובע הצבאי הראשי, פס' 12 (2008)). עניין לנו כאן במפקד מחלקת טירונים, אשר פגע בצורה קשה ומשפילה בטירון מפקודיו כאקט של נקמה וכעס. מעשה שכזה, בפרט כאשר הוא נמשך ומשתרע על פני יומיים, נוגד באורח מוחלט את ערכי הצבא ואת הנורמות עליהן הוא מושתת. המערער העמיד לכאורה את שלמותו הגופנית של המתלונן בסכנה. תפקידו כקצין וכמפקד מחלקה הינו הפוך בתכלית. עליו לשמור על בריאותם ושלמות גופם ונפשם של פקודיו מכל משמר.
לפיכך, פוגעים, לכאורה, מעשיו של המערער במשמעת הצבא, במידה המצדיקה החזקתו במעצר סגור.
טענת ההפליה
אכן, ההלכה הפסוקה קבעה כי הפליה בין שווים בסוגיות של מעצר ושחרור הינו שיקול רלבנטי וחשוב עת מתבקש בית משפט להורות על מעצרו של אדם.
"הגישה הרווחת בפסיקה היא... כי מדובר בשיקול רלוונטי, אך לא בלעדי, שאותו יש לאזן עם יתר השיקולים הנוגעים לעניין...
מכל מקום, ברי כי יש להבחין היטב בין הפליה לרעה בין שווים, שהינה כידוע פסולה, לבין הבחנה בין שונים, כשהשוני הוא רלוונטי ומהותי, שהינה מותרת ואינה מהווה הפליה כלל" (ע"מ/48/05 טור' בנעים נ' התובע הצבאי הראשי (2005); וראו גם: ע"מ/58/05 התובע הצבאי הראשי נ' טור' עמר (2006); ע"מ/20/05 סמל לקר נ' התובע הצבאי הראשי, פס' 8 (2005)) .

סברתי, כי בטענת ההפליה, אשר אותה העלה לפניי הסנגור המלומד אין ממש. חומר הראיות, אשר נאסף ביחס לחשדות, אשר הועלו על ידי המתלונן ועל ידי עדים אחרים בפרשה אכן מאשש את הטענה, כי נעשה שימוש באלימות כלפי טירונים בידי מפקדיהם, וכי המפקדים הללו חרגו מהפקודות בעניין זה.
עם זאת, אין בו בחומר הראיות כדי להראות כי מאן דהוא מהמפקדים האחרים ביצע מעשים דומים בחומרתם לאלו, שבביצועם הואשם המערער.

סוף דבר
משנחה דעתי, כי התשתית הראייתית הלכאורית אשר הונחה לפניי נאותה ומשבאתי לדעה כי מתקיימות עילות המחייבות החזקת המערער במעצר וכי אין בחלופת מעצר כלשהי כדי לקדם את הסכנות, שאותן מבקש המעצר למנוע, באתי לדעה כי דין הערעור להידחות.
המערער, יישאר, אפוא, במעצר בשלב זה, כפי שהורה הנשיא קמא, דהיינו עד יום 8.1.2010.
נשיא בית-הדין מתבקש לפעול, כך שמשפטו של המערער יתנהל ביעילות ובמהירות בשים לב להיותו עצור.

ניתנה והודעה היום, ‏‏‏כ"ה במרחשוון התש"ע, 12 בנובמבר 2009, בפומבי ובמעמד הצדדים.

אבי לוי,                אל"ם   
שופט בית הדין הצבאי
ל ע ר ע ו ר י ם


חתימת המגיה: _________________                     העתק נאמן למקור
                                                                               רס"ן נילי שרעבי-בלומנטל
תאריך: ______________________                     ק' בית הדין




 
 

לקבלת ייעוץ ראשוני עם עורך דין צבאי פרטי - הזן פרטים עכשיו!

 

שם
תאור קצר
טלפון ליצירת קשר
יש לנו 58 אורחים מחוברים
Военный юрист
הוראות שימוש באתר