Home ערעור מעצר עבירה של חבלה בנסיבות מחמירות

כתבות תוכן

עורך דין צבאי
עבירה של חבלה בנסיבות מחמירות PDF הדפסה דוא
נכתב ע"י ערעור (מעצרים) 4/10   
ראשון, 13 פברואק 2011 10:45
     
בבית הדין הצבאי לערעורים
בפני:
אל"ם דורון פיילס - המשנה לנשיא
בעניין:
רב"ט אביב עטיה - המערער (ע"י ב"כ, עו"ד יהונתן רבינוביץ' קל)
נ ג ד
התובע הצבאי הראשי - המשיב (ע"י ב"כ, סגן ניר שני)
ערעור על החלטה של בית הדין הצבאי המחוזי במחוז שיפוטי זרוע היבשה שניתנה בתיק ז"י/545/09 (רס"ן מאיה גולדשמידט – שופטת) בתאריך 7/1/2010. הערעור נדחה.
החלטה

1. ביום 8.11.2009 הוגש כנגד המערער, רב"ט אביב עטייה, כתב אישום בבית הדין הצבאי המחוזי במחוז שיפוטי ז"י, המייחס לו עבירה של חבלה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 333 ו- 335(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977.
2. כנטען בכתב האישום, בשעות הבוקר של יום 28.10.2009 או במועד סמוך לכך, בבסיס XXX, חבל המערער בחברו חבלה חמורה שלא כדין, בכך שהלך מאחורי רב"ט אלון מלמד (להלן: המתלונן), הרים אבן מהקרקע והטיחה בראשו של המתלונן. כתוצאה מהמכה איבד המתלונן את הכרתו לזמן קצר ונגרם לו שבר קווי בצד ימין של הגולגולת, חתך בצד ימין של הקרקפת וכן חבלה במרפק ימין.
3. תחילתה של הפרשיה בסכסוך קודם בין המתלונן למערער (להלן: "אירוע הטלוויזיה"), שהתרחש כשבוע ימים עובר לאירוע נשוא כתב האישום. אירוע הטלוויזיה תואר באופן שונה על ידי המערער והמתלונן. על פי גרסתו של המתלונן במצ"ח, כשבוע לפני הטחת האבן בראשו, בבסיס, צפו הוא וחיילים נוספים בטלוויזיה. המערער הגיע למקום וניסה להתגרות בו, תוך שהוא מפריע לצפייה ומסתיר את מסך הטלוויזיה על-ידי פתיחתה של דלת מקרר שניצב בסמוך לה. לאחר שבקשותיו מהמערער לזוז לא נענו, בעט המתלונן בדלת המקרר, והאחרון בתגובה הגיע למולו על מנת לתקוף אותו. המתלונן מסר במצ"ח כי בשלב זה הוא דחף את המערער, ומיד לאחר מכן החיילים שהיו בחדר הפרידו בין השניים. המערער תיאר במצ"ח את האירוע בצורה חמורה יותר, ומסר כי היו מעורבים בו אגרופים ומכות הדדיות בינו לבין המתלונן.
4. רב"ט אלירן ירדני, אשר היה עד לאירוע הטלוויזיה, מסר כי בעת האירוע היו בין השניים חילופי קללות וכי לאחר אירוע הטלוויזיה הוא צחק על המערער "שהוא קיבל מכות מאלון [המתלונן]... בגלל הקטע שהיה להם עם הטלוויזיה" (עדותו של ירדני במצ"ח מיום 2.11.09, עמוד 1 שורות 16-17).
5. לאחר אירוע הטלוויזיה ועד קרות האירוע נשוא כתב האישום, לא שוחחו ביניהם המתלונן והמערער. עם זאת, על פי עדותו של המתלונן במצ"ח, סיפר המערער לחיילים בבסיס כי הוא מתכוון לנקום במתלונן, וכי עליו להיזהר ממנו. ואכן, רב"ט מרק אילייב, מסר בעדותו במצ"ח כי "אני ואלון חברים לחדר ובגלל זה הזהרתי אותו... מאביב ושלא יהיה איזה סכסוך או משהו כי הוא רוצה להרביץ לו", וכן כי "שמעתי שהם מסוכסכים והוא [המערער] אמר לי שהוא רוצה להיכנס בו... שהוא רוצה להחזיר לו את המכה שהוא הביא לו" (עדותו של אילייב במצ"ח מיום 3.10.09, עמוד 1 שורות 4-6, 8-10). גם רב"ט אלירן ירדני מסר במצ"ח כי "אביב הוא בחור שקשה להסתדר איתו והוא רב עם כולם, פעם אחת הוא באמת אמר משהו בסגנון 'אני אהרוג אותך' לאלון מלמד אבל מכיוון שאביב הוא מאיים על כל אחד לא ייחסתי לזה חשיבות ואמרתי לאלון שהוא חם עליו" (עדותו של ירדני במצ"ח מיום 2.11.09, עמוד 2 שורות 4-8).  המערער הכחיש כי תכנן לנקום במתלונן או כי אמר דברים אלה לחיילים.
6. שבוע לאחר אירוע הטלוויזיה, חבט כאמור המערער בראשו של המתלונן באבן. גם לגבי אירוע זה נמסרו במצ"ח גרסאות שונות. באמרתו הראשונה מיום 28.10.09 מסר המערער כי עובר להטחת האבן בראשו של המתלונן, היו חילופי דברים בין השניים וכן מכות הדדיות שבשלן הטיח את האבן. באמרה מאוחרת יותר מאותו יום, מסר המערער כי הטיח בראשו של המתלונן שתי אבנים- את הראשונה הטיח לאחר אותה קטטה שהייתה ביניהם באותו בוקר ואת השנייה בשלב מאוחר יותר, לאחר שהמתלונן התחיל ללכת ממקום הקטטה והוא הלך אחריו. באמרתו של המערער מיום 30.10.09 הוא מסר כי היו ביניהם חילופי קללות ומכות, כאשר בשלב מסוים המערער נפל על הקרקע והיה מסוחרר, הוא קם וניסה להטיח אבן בראשו של המתלונן ללא הצלחה, ולאחר מכן קם והלך אחרי המתלונן והטיח בו אבן אחרת. לעומת גרסאותיו אלה של המערער, המתלונן בעדותו במצ"ח מסר כי לא היו כל חילופי דברים בינו לבין המערער עובר למכה שקיבל- "אני יודע שאביב [המערער] לא פנה אליי בכלל לפני שפגע בי עם האבן".
7. העדים לאירוע הטחת האבן מסרו בעדויותיהם במצ"ח, כי עובר להטחת האבן במתלונן לא הייתה כל קטטה בין השניים, ההפך הוא הנכון: המתלונן הלך לו לאיטו בעוד המערער, שעקב אחריו, הרים אבן והטיח אותה בראשו. רב"ט נטע ממן, שהייתה עדה לאירוע הטחת האבן, מסרה במצ"ח כי המערער תקף את המתלונן מאחור:  "החייל שתקף הביא לחייל השני מכה מאחורה, החייל בא אליו מאחורה". סמל שחר ירדן, שהייתה אף היא עדה לאירוע, ענתה לשאלתו של חוקר מצ"ח האם ראתה סימן לריב או קטטה בין השניים, כי- "לא, זה היה תקיפה נטו". (עדותה במצ"ח מיום 28.10.09, עמוד 1 שורה 17).
התמשכות ההליכים
8. בבית הדין קמא, במענה לבקשת התביעה לעצור את המערער עד תום ההליכים, הסכימה  ההגנה במהלך ישיבות המעצר השונות להמשך מעצרו של המערער, שעצור עוד מיום 28.10.09, לתקופות קצובות, מטעמים שונים. כך, התמשכו ההליכים לאיטם. על אף שבית הדין קמא הביע את מורת רוחו מהתנהלות ההגנה, הוא נעתר לבקשותיה והאריך את מעצרו של המערער מפעם לפעם. נמצא כי לעת הזו, שוהה  המערער במעצר מזה כחודשיים וחצי, שבמהלכם התנהלו עשר ישיבות שדנו בעניין מעצרו, מהן שש ישיבות לאחר שהוגש כתב האישום. בתיק גופו לא הייתה כל התקדמות.
החלטת בית הדין קמא
9. בישיבת המעצר העשירית (!) שנערכה ביום 7.1.10, ביקשה התביעה בבית הדין קמא להאריך את מעצרו של המערער עד תום ההליכים המשפטיים בעניינו. לראשונה, התנגדה ההגנה להמשך מעצרו הממשי של המערער ועתרה לשחרורו בתנאי מעצר פתוח ביחידתו, בטענה כי המתלונן אינו משרת עוד ביחידה, ובכך מתאיינת מסוכנותו של המערער. להשקפת ההגנה, מן המערער נשקפת מסוכנות נקודתית כלפי המתלונן וכלפיו בלבד. בית הדין קמא קיבל את עתירת התביעה והורה על מעצרו של המערער עד לתום ההליכים נגדו.
10. בהחלטתה עמדה השופטת הנכבדה קמא על טיעוני הצדדים, על התשתית הראייתית ועל עילות המעצר. אשר לראיות לכאורה, סקרה השופטת הנכבדה את עדויותיהם של המעורבים בפרשה, והגיעה לכלל מסקנה כי בענייננו ישנן ראיות לכאורה המלמדות על כך שהנאשם הטיח אבן במתלונן והביא לפציעתו. השופטת סברה כי הסכסוך הקודם בין המערער למתלונן לא היה כה משמעותי כפי שניסתה ההגנה להציגו. כמו כן, קבעה השופטת הנכבדה כי גרסתו של המערער בדבר קטטה שנערכה בינו לבין המתלונן עובר להטחת האבן, אינה עולה בקנה אחד עם עדויותיהם של העדים לאירוע ולכן עשויה להשליך על אמינותו של המערער גם ביחס לאירוע הטלוויזיה.
11. אשר לעילות המעצר, קבעה השופטת קמא כי במקרה דנן קמה חזקת המסוכנות אשר קבועה בסעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה- מעצרים), התשנ"ו- 1996, אשר לא נסתרה. השופטת קמא קבעה כי מדובר באירוע חמור ביותר, אשר תוכנן מבעוד מועד,  נעשה תוך שימוש בנשק קר וגרם לפציעתו החמורה של המתלונן. השופטת  קמא לא סברה כי יש בעובדת עזיבתו של המתלונן את היחידה כדי לשנות  ממסקנתה. עוד קבעה, כי מלבד מסוכנתו הקונקרטית של המערער כלפי המתלונן, הנלמדת מהתכנון המוקדם ומתחושת הנקם שבלבו, מעשיו של  המערער מלמדים גם על מסוכנות כללית לביצוע מעשי אלימות בזולת. אשר  לעילה הצבאית הייחודית, קבעה שופטת בית הדין קמא כי היא מתקיימת במלוא עוזה, "לאחר שהנאשם ההין בתוככי הבסיס הצבאי לפגוע בחייל  אחר, באמצעות נשק קר, וכל זאת לעיני חיילים נוספים". בסופו של יום, כאמור, באה שופטת בית הדין קמא לכלל דעה כי יש להורות על מעצרו הממשי של המערער עד לתום ההליכים המשפטיים בעניינו.
12. אף זאת יצוין כי בינתיים נקבעו מועדים לשמיעת הראיות. בית הדין קמא ביקש וחזר וביקש כי ההגנה תעביר, כמקובל, את "גדר הכפירה". היינו, את פירוט העובדות שבהן מודה המערער ואילו שבהן הוא כופר. ההגנה לא העבירה את המבוקש ונשיאת בית הדין קמא קבעה כי יש לראות בכך כפירה כללית. בדיון בפניי ציין הסנגור הנכבד כי להשקפתו זכותו של המערער היא לא השיב לאשמה.
13. עניין נוסף שהתעורר רק לאחרונה הוא בקשת הסנגורים להפנות את המערער לרמ"ד פסיכיאטריה במחלקת בריאות הנפש, כדי שיערוך למערער מבחנים פסיכו- דיאגנוסטיים. הסנגור מסר בהקשר זה בדיון בערעור כי לתחושת הסנגורים חלה לאחרונה הידרדרות במצבו הנפשי של המערער והם מבקשים לבדוק האין מצבו הנפשי כזה אשר מבסס סייג לאחריות הפלילית. הסנגור קשר עניין זה לאי מסירת גדרי הכפירה. הסנגור הנכבד אישר כי פרט לבדיקת קב"ן בראשית תקופת המעצר לא התבקשה הפנייתו של המערער לבדיקתה של הפסיכיאטרית בכלא. התביעה התנגדה לבדיקתו של המערער מחוץ לכותלי הכלא. בית הדין קמא טרם החליט בעניין (פרט להפניית הבקשה לראש צוות הקב"נים במתקן הכליאה).
טענות ההגנה בערעור
14. הגם שלא התכחשה לקיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר של מסוכנות, ערערה ההגנה על החלטת בית הדין קמא, בטענה כי מסוכנותו של המערער מצומצמת למסוכנות קונקרטית כלפי המתלונן בלבד, שניתן לענות עליה במעצר פתוח, שם ניתן יהיה לפקח על המערער ולהבטיח כי לא יתאנה למתלונן. עוד טענה ההגנה כי זוהי הסתבכותו הפלילית הראשונה של המערער, וניסתה ללמוד מכך על העדר מסוכנות כללית לביצוע מעשי אלימות באחרים. ההגנה טענה גם כי בית הדין קמא שגה בקביעתו כי נוכח חומרת העבירה אשר מקימה חזקת מסוכנות, אין לבחון את שאלת שחרורו של המערער לחלופת מעצר. עוד טענה ההגנה בערעורה כי שגה בית הדין קמא בקביעתו אשר לקיומה של עילת המעצר הצבאית הייחודית. להשקפתה, לא זו בלבד שעילה זו צריכה להיות מיושמת בצמצום, אלא שבמקרה דנן שחרורו של המערער למעצר פתוח ביחידתו לא יגרור כל פגיעה במשמעת הצבאית, במיוחד בשים לב לתקופת מעצרו הארוכה עד כה.
דיון
15. אין למעשה מחלוקת של ממש כי ישנה תשתית ראיות לכאורה מבוססת כדבעי למעשים אשר מיוחסים למערער. על אף שהמערער מוסר גרסה שונה מן הגרסאות של המתלונן ושל העדים לאירוע, בצדק מצא בית הדין קמא שלא לסמוך קביעותיו על  גרסתו זו, בהיותה עומדת לבדה ובהיות גרסת העדים נטולי הפניות מתאימה לגרסת המתלונן. חשיבות רבה ראה הסנגור, בטיעוניו, לפרטי הסכסוך הראשון בין המערער למתלונן. יש בכך כדי להדגיש, להשקפתו, כי המערער נפגע קשות מן המתלונן וביקש לבוא עימו חשבון ומכאן הוא למד על היקף מסוכנותו. כזכור, השופטת הנכבדה קמא סבורה הייתה כי גם בעניין זה אין לנטות דווקא אחר גרסת המערער ואיני רואה פגם גם בקביעה זו. אין חולק, מכל מקום, כי בין השניים היה סכסוך, וראיות לכאורה למכביר יש לכך שבעקבות אותו סכסוך ביקש המערער לבוא חשבון עם המתלונן ומקץ כשבוע, באופן יזום, תקפו תקיפה קשה, באמצעות אבן. בעקבות מעשה התקיפה נפגע המתלונן פגיעה גופנית משמעותית.
16. המעשה מקים חזקת מסוכנות לפי סעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה- מעצרים), התשנ"ו- 1996, משנעשה תוך שימוש בנשק קר (ויתכן כי נופל הוא גם להגדרת "אלימות חמורה"). על כך שקמה כאן חזקת מסוכנות לא חולק גם הסנגור. להשקפתו, הלכה למעשה, אין המערער מסוכן אלא למתלונן ואם אין המתלונן נמצא עוד ביחידה, לא יסכנו המערער אם ימצא הוא ביחידה.
17. הלכה היא "...שגם מעשה עבירה יחיד, המתאפיין בחומרה ניכרת, יכול להקים 'חזקת מסוכנות'. זאת, גם מקום בו הנאשם חי חיים נורמטיביים עד לאירוע נשוא האשמה, ועברו ללא דופי..." (ע"מ/22/00 טור' אולמן נ' התובע הצבאי הראשי (2000); וראו גם ע"מ/10/02 סג"ם פארס נ' התובע הצבאי הראשי (2002); ע"מ/108/08 התובע הצבאי הראשי נ' טור' ראובינוב (2008)). קשה לחלוק על החומרה הניכרת שבמעשים המיוחסים למערער: תקיפה מכוונת של אחר, מתוך החלטה ושיקול דעת, מטעמים נקמניים, באמצעות  מכה באבן, בראש הקרבן, שגרמה לו חבלה קשה. הדעת נותנת כי מי שיוזם מעשה אלים ומסוכן, כתגובה לאירוע שכבר הסתיים ובחלוף זמן, כמעשה של "חיסול חשבונות" עלול לשוב לנהוג באלימות, כלפי קורבנו וגם כלפי אחרים, אם התנהגותם לא תשא חן בעיניו. המעשים המיוחסים למערער הם מעשים בריוניים, בעלי מאפיינים פליליים מובהקים, שטיבם ונסיבות עשייתם מעוררים חשש כבד כי המערער עלול לחזור עליהם. משכך, העילה של החשש כי המערער יסכן את בטחון הציבור או בטחונו של אדם, מתקיימת בעוצמה רבה. התרחקותו של המתלונן אינה מסירה חשש כי המערער ינסה לשוב ולפגוע בו, אם לא יהיה עצור במתקן כליאה, וכאמור אינה מסירה חשש להתנהגות כזו כלפי אחרים (כזכור, גם חברו ליחידה של המערער מוסר כי המערער נוטה לריב עם הסובבים אותו והדברים מתיישבים היטב עם התנהגותו בשתי התקריות הקשורות במתלונן).
18. כידוע, את קיומה של עילת המעצר המניעתית יש לבחון תחילה ואם ימצא כי היא מתקיימת אין עוד צורך לבחון את קיומה של העילה הצבאית הייחודית, זו שטעמה הרתעתי (ראו עניין אולמן דלעיל, בפסקה 9). למעלה מן הצורך אוסיף כי תקיפה כה קשה של חייל בידי חברו, בתוככי יחידה צבאית,  על רקע סכסוך הקשור בשהותם המשותפת ביחידה, פוגעת פגיעה חמורה במשמעת הצבאית ובסדר  הטוב בצבא והיא מקימה גם את העילה הצבאית הייחודית. אופי התקיפה, נסיבותיה ותוצאותיה, אינם סובלים, גם בגדרי עילה זו, הסתפקות בחלופת מעצר (ראו ע"מ/112/08 רב"ט פנש נ' התובע הצבאי הראשי (2009)).
19. איני יכול להימנע מלהביע תרעומת על האופן שבו ניהלה ההגנה את עניינו של המערער עד כה. חלפו למעלה מחודשיים מיום מעצרו של המערער, שבמהלכם נערך מספר לא מבוטל של ישיבות לדיון בעניין המעצר, עד שהביעה ההגנה עמדה לגוף בקשת המעצר. הסנגור ציין כי בזמן שחלף באו הצדדים בדברים ובמקביל ניסתה ההגנה לאתר חלופת מעצר, שנמצאה לבסוף, לגישתה, כשעזב המתלונן את היחידה. חלפו למעלה מחודשיים מאז שהוגש כתב האישום, כשהמערער נתון במעצר. במהלך תקופה זו, גם לאחר ניהול משא ומתן במשך פרק זמן סביר,  ניתן היה לנהל חלק משמעותי מן המשפט ואולי אף לסיימו. את החיפוש אחר חלופת מעצר ניתן היה לערוך במקביל. בסופו של דבר חלף זמן רב, לריק.     
מובן כי גם בית הדין המחוזי צריך לעמוד על משמר חלוף הזמן, ולעמוד על קיומו של דיון ענייני בשאלת המעצר ועל מסירת עמדה בנוגע לאשמות, לאחר פרק זמן סביר מיום הגשת כתב האישום.
20. ואף זאת, לאחרונה, משהורה בית הדין קמא על מעצרו של המערער ונקבעו מועדים לשמיעת הראיות, התקשה בית הדין לקבל עמדה מן המערער אודות היקף כפירתו. הפרקטיקה המקובלת היא כי נאשם אשר כופר באשמה מתבקש לפרט את  העובדות שאינן שנויות במחלוקת ואילו אשר נתונות במחלוקת והכול- מטעמים של יעילות. אם ישנן עובדות מוסכמות אין טעם להטריח עדים שיעידו עליהן. ההתמקדות במשפט בעניינים השנויים במחלוקת טובה לכול- המשפט נשמע באופן יעיל ואין מוטל על בית הדין וגם על באי כוח הצדדים הנטל לשמוע עדים שמעידים על מה שממילא מוסכם. לא ברורה לי, על כן, ההתעקשות שלא למסור תגובה מפורטת.
21. הסנגור טען, כאמור, בעניין הצורך בבדיקה במישור הנפשי של המערער. בקשה זו עלתה אך לאחרונה. נמסר לי כי ההגנה לא פנתה לקבלת חוות דעת פסיכיאטרית "רגילה" במתקן הכליאה, בטרם ביקשה את הבדיקה הרחבה יותר והסתמכה בעניין זה אך על התרשמות הסנגורים. הערכת מצבו הנפשי של המערער יכולה הייתה להיערך  בתקופה הארוכה שחלפה למן מעצרו. מכל מקום- גם בעניין זה סבור אני כי ניתן לערוך את הבדיקות הנחוצות, במקביל לשמיעת הראיות.
22. הערעור נדחה, אפוא. חזקה על נשיאתו הנכבדה של בית הדין המחוזי כי תקבע מספר מספק ותכוף של ישיבות לשמיעת הראיות בעניינו של המערער, בשים לב לתקופת מעצרו המשמעותית. שימת לב הנשיאה מופנית לבקשת ההגנה בעניין בדיקתו של המערער.
ניתנה והודעה היום, ג' בשבט התש"ע,‏ 18 בינואר 2010, בפומבי ובמעמד הצדדים.

______________________
דורון פיילס,               אל"ם
המשנה לנשיא בית הדין הצבאי
ל      ע     ר     ע     ו     ר     י     ם
חתימת המגיה: _________________                     העתק נאמן למקור
                                                                               רס"ן נילי שרעבי-בלומנטל
תאריך: ______________________                     ק'               בית              הדין


 
 

לקבלת ייעוץ ראשוני עם עורך דין צבאי פרטי - הזן פרטים עכשיו!

 

שם
תאור קצר
טלפון ליצירת קשר
יש לנו 69 אורחים מחוברים
Военный юрист
הוראות שימוש באתר